מקור יהודי וההשפעה בקבלה

מקורות ההשפעה של הקבלה:

  1. מקור יהודי

א. התקופה המוקדמת עד חתימת התלמוד הבבלי (סוף מאה 5 לספירה)

מסורת הפרד”ס: מסורת תנאית שבמרכזה רבי עקיבא. הפרדס שם נוסף לפלרומה שהמיסטיקן רוצה להכנס לתוכה. 4 נכנסו לפרדס : אחד הציץ ונפגע (בן זומא), אחד הציץ ומת (בן סומא), אחד נכנס ויצא בשלום (רבי עקיבא) ואחד כפר בעיקר (בן אבויה).

רבי עקיבא: “כשתבואו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים“: כשתבואו אל פנימיות אחד ההיכלות, תראו שהוא עשוי שיש כה מלוטש שיראה בעיניכם כמים, אם לא תעמדו על משמר האינטגרציה של אישיותכם תטבעו בתוך האלוהות ותודעתכם העצמית תמחה. המיסטיקן הקדום, בניגוד למקובל, מבקש לשמור על האינטגרציה של האישיות בתהליך האיחוד המיסטי.

ב. התקופה המאוחרת- עד מאה 10 לספירה: יורדי המרכבה ובעלי ההיכלות

יורדי המרכבה- פרק א יחזקאל. המרכבה היא המכלול האלוהי של העולם המתפתח והמסתעף.

מערכת היכלות- כל אחד בתוך קודמו. אם נעבור היכלות אלה (בהרפתקה מסוכנת וקשה), אז נגיע להיכל השביעי ונצפה באל יושב על כסא הכבוד. על שער כל היכל עומדים שומרי ההיכלות והמיסטיקן צריך לגבור עליהם, לפעמים דרך השבעות מאגיות.

סוף המיסטיקה הקדומה- נמזגת לתוך הקבלה בסוף המאה ה-12.

forest-931706_640

 

שני הזרמים הבאים הם העיקריים בהשפעתם על הקבלה:

  1. הזרם הגנוסטי

גנוזיס= ידיעה. ידיעה שהפנמתה תביא לגאולה.

א. תפיסת האלוהות כמכלול אורגני– משל העץ ההפוך והחלומות; על הענפים: פלרומה=מלאות, כוליות, לבוש הנשמה האלוהית בצורה וחומר. בתוכה- איאונים=נֵצחים, כוחות שונים ומנוגדים, המתנגשים ומתחברים זה עם זה. יסודות מיתיים.

בקבלה- מופיע דימוי האילן ההפוך

ב. הבחנה בין טוב ורע באלוהות– קונפליקט בין שורש האילן, האל הטוב, לבין אחד האיאונים, הדמיורגוס (מושג אפלטוני), בורא העולם כאקט של חיקוי ביחס לאידאות האלוהיות- נחות מהאל המקורי.

בקבלת האר”י נאמר ששורש הרע מצוי באל עצמו ואם ננסה לשנותו נמצא פוגמים בשלמותו.

במקורות הקדומים היהודיים, הדמיורגוס נקרא “יוצר בראשית”, בורא כאקט מטאפיזי של בגידה באל הטוב. האל רע- יוצר העולם הזה, האל הטוב- יוצר הנשמות והרוחות. האל הרע גנב ניצוצות של אורה מהאל הטוב והטמין אותם במציאות הגשמית. ניצוצות אלו הם נשמות בני האדם. אנו נמצאים הכלואים בחומר ורוצים להשתחרר ממנו ולשוב. השיבה באמצעות הידיעה שאנו לא באמת שייכים לעולם הזה ומלכתחילה לא היינו אמורים להיות בתוכו.

hourglass-620397_640

מקורות גנוסטיים אנטישמיים זיהו את הדמיורגוס עם אלוהי ישראל, האל שלפי המקרא ברא את העולם הזה.

ג. הבחנה בין זכר לנקבה באלוהות– האיאונים ערוכים בכפילות זכרית-נקבית. אפשר לאפיין את ההתרוצצות בפלרומה כהתרוצצות שביחסי זכר נקבה. בחלום ובקבלה, אקט הזיווג שבין הזכר האלוהי לבין בת זוגו שיתקיים בעזרת האדם יזרים שפע לעולם.

  1. התורה הנאו-אפלטונית

ראשיתה בפלוטינוס (מאה 3 לספירה).

א. תפיסת אל טרנסנדנטית ומושג ההאצלה

אל השבוי במעמקי עצמו, לא מתגלה ולא נע, טבוע בחוקיות של עצמו, חוקיות של זרימה אינסופית המחייה את העולם. חוקיות זו נקראת האצלה (אמנציה). בתפישה זו העולם לא התחדש “יש מאין”, אלא זורם ומתגלה כל הזמן.

ב. משל המים ומשל האור- רצף היררכי של מציאות אחת

משל האור: קרן אור שמתפשטת בעולם ומגיעה בסוף לארץ, לא מובחנת ממקורה. כשהקרן מתרחקת ממקורה הולך ומועם זוהרה. החושך אינו אלא אור שהתמעט עד כדי כך שלעינינו הוא נראה כחושך, אך למעשה אין אלא אור. זו תפיסה מוניסטית מובהקת. הקבלה תטען שהאל רוצה להתגלות ולכן עוטף עצמו בשכבות של עלטה כי אורו מסנוור מדי.

משל המים: המים בוקעים ממבוע נעלם. ככל שהם מתרחקים מאפיקם הם נהיים עכורים יותר. טיפה המצויה במיי האוקינוס לא מובחנת ממקורה.

ג. האופציה המיסטית- העלייה

העולם בנוי מדרגות מלמטה למעלה. בהקשר זה מתפרש סולם יעקב כסולם בו עלה יעקב כדי לכונן קשר האלוהות.

יש פירוש חלומות לפי הקבלה כמו בחלום יעקוב במראה שניתן לחזות עתיד רחוק מאוד וגם להוביל את מצריים.

orkney-island-996269_640

ד. ראיית בשר מול ראיית רוח

כדי לעלות במדרגות יש להבחין בין שני סוגי הראייה:

ראייה בעיניי הבשר: מתייחסת למציאות לפי ממצאי החושים ובמגע אמפירי. זו מציאות מחולקת, מפוררת, עשויה גבולות ומחיצות. מי שמתבונן בעיניי הרוח, התבוננות ספיריטואלית, יזכה להשתחרר מהריבוי והמחלוקת ויגלה את האחדות האלוהית של ההוייה כולה. הסתכלות בעיניי רוח מאפשרת חשיפת האלוהי שמאחוריי הסימבוליקה שבמציאות. הזהר אומר: “לית אתר פנוי מני“- אין מקום פנוי ממנו. האימננטיות המאחשת שבהוייה האלוהית שבכל. בעולם בו המחיצות נופלות גם נוצרת אתיקה שונה, לא אינדיבידואליסטית.

 

  • מקור השם קבלה ומעמדה בתוך המסורת היהודית

קבלה= מסורת, המועברת מאב לבן וממורה לתלמיד.

הקונפליקט במסורת: בין שמרנות לחידוש: מצד אחד, מקודשת ואלוהית, וככזו עלינו להעבירה מבלי לשנותה. מצד שני, אם המסורת תקפא בשמרנותה, היא תהפך לבלתי רלוונטית ואז תעלם.

הפתרון לקונפלקט: מתודת הפרשנות. גרעין המסורת הוא דבר אלוהים, אמת אובייקטיבית בלתי מובנת. הפירוש מאפשר לכל דור להכיל רק אספקט אחד, גילוי מסוים של דבר אלוהים, הטבוע בו מלכתחילה.

מהר”ל– “איך אפשר לומר ‘אלו ואלו דברי אלוהים חיים’?” מדמה את האמת האלוהית לעיגול. שניים ניצבים במרכזו. אחד פונה דרומה והשני צפונה, רואים דברים שונים. רק הראייה הסינפטית האלוהית של האל יכולה לראות שהכל אחד, שגם אלו וגם אלו דברי אלוהים חיים.

– דווקא משום שהיא חשה זרות ממקורותיה (מושפעת מגנוסטיקה ונאו-אפלטוניות), הקבלה רוצה לשוות לעצמה אופי נורמטיבי, ולכן מתבססת על טקסטים אוטוריטטיביים.

– מייצרת תחושת רציפות ע”י זה שהיא נתלית בדמויות מסורתיות: משה רבנו, רשב”י.

– לגיטימיות הפרשנות נובעת מהעובדה ש”אין יהדות אחת.” (ג. שלום). היהדות היא כל שבני אותה תקופה מסכימים עליו שיהודי הינו. קיים פלורליזם פרשני.

– יש בקבלה אלמנט אליטיסטי: שומרת על איזוטריות וסודיות שמא יכשלו בהבנתה. לפי הזהר, כשהשעה תתאים, יבוא יום וכל בני ישראל יהיו מקובלים.

 

  • תורת האלוהות של הקבלה הקדומה

הבחנה בין שני היבטים בהוייה האלוהית (זה לא שתי אלוהיות):

א. הנעלם– אחד ויחיד, אינסופי, נעלם

אינסוף (א”ס): לא מוזכר בתורה. ישות טרנסנדנטית באופן מוחלט שלעולם לא תוודע. מתוארת רק במונחים נגטיביים- אין לה הופעה פרסונאלית, אין עימה דיאלוג, מפגש. אין בפינו לומר עליו דבר, אלא רק לרמוז על עצם מציאותו.

ב. המתגלה– מערכת של עשר ישויות (לא תכונות) הנקראות ספירות. הספירות הן סוג של איאונים בפלרומה הגנוסטית. המתגלה משמש מטבעו מושא להתבוננות.

גם באדם יש שני היבטים:

א. פנימי- נעלם ואינו ידוע לעצמו ולאחרים, מעבר להשגתו

ב. חיצוני- ג’סטות, אָפקטים, אופני דיבור.

 

מבנה מערכת הספירות

 

א”ס – אינסוף

כתר

חכמה                       בינה

חסד                         דין

תפארת

נצח                         הוד

יסוד

מלכות

 

– הא”ס והכתר- שורש האילן

– תפארת- הגזע המרכזי

– שאר הספירות- ענפי הפלרומה.

– הספירות היו מלכתחילה כלולות בתוך הא”ס. מתוכו הן יוצאות ונאצלות, בנביעה משוללת רצון.

– בנויות מבנה היררכי, נאו אפלטוני

 

מקור השם “ספירות”

– “ספר היצירה”- מקור קדם-קבלי, ארץ-ישראלי, מאה 2-3 לספירה. עורר עניין גדול בימה”ב בשל שלוש סיבות:

  1. נושאיו: קוסמולוגיה (מבנה העולם) וקוסמוגניה (אופן התהוותו)
  2. ייחוסו הקדום לאברהם אבינו. לכן כמעט התקדש.
  3. ספר סתום, בלתי מובן, ולכן ניתן לתלות בו פירושים רבים.

– הפילוסופיה הפיתגוראית: ניסתה לנתח את המשמעות הפילוסופית של כל מספר ומספר. כשהמונח “ספירות” הגיעה לקבלה השתנתה משמעותה לישויות סָפִּירִיות- מאורות, הֵאַרותיו של האינסוף.

– נקראות גם מידות לתיאור מידת השיעור שלהן. אין גילוי אלא בגבול. עובדת התגלותן אומרת שהן הוויות אלוהיות סופיות- מידות.